<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף טז:</h2>
בהאשה שנתארמלה (כתובות ח' ב') אמר עולא ואמרי לה במתניתא תנא עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל, שלשה לפני הסעודה כדי לפתח את בני מעיו, ושלשה בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו, וארבעה אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב. הוסיפו עליהן ארבעה, אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר דמחזקי במילתא דשיכבא ואחד כנגד רבן גמליאל זכרו טוב שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין ואחד כנגד בית המקדש כוס של תנחומין לאבלות חורבנו, התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו. לרש"י ז"ל ליושנו עשרה כוסות דתקנה ראשונה, ולי נראה ליושנו של קודם תקנה שישתו בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה כלל, דבעשרה נמי איכא שכרות דיין שלאחר המזון משכר וכן עמא דבר.
בפרק קמא דבבא בתרא (ט"ז ב') תנא ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ומאי שנא של עדשים מה עדש זה גלגל אף אבל זה גלגל הוא שחוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לדבר מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל תניא באבל [פי"ד] מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין, הכל לפי המנהג. בפרק מי שמתו ירושלמי [ברכות פ"ג ה"א] כד דמך ר' יוסי קביל ר' חייא בר בא אבלויי ואוכלון בשר ואשקיתון חמר. כד דמך רבי חייא בר בא קביל ר' שמואל בר ר' יצחק אבלויי ואוכלון טלופחין, מימר כמא דו מנהגא. ר' זעירא כד דמך פקיד ומר לא תקבלון עלו יומא דין אכילה, ולמחר מדידיה. ושמעינן מינה מקום שנהגו שלא להוליך להבראת האבל אלא תבשיל של עדשים זה והכוסות שתקנו להם חכמים אין מוליכין, ומקום שנהגו להרבות בסעודה בשר ומיני מטעמים עושין, וכדאמרינן (שבת קל"ו א') צורניתא קא בעית למיכל, ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בביצים זכר לאבלות ואחר כך אוכלין כל צרכן.
ושמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבלים שלא לקבל הבראה זו ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם, וכך נוהגין על החכמים דאמרינן בירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. רבי יונה שמע דדמך בר בריה דרבי יוסי אע"ג דאכל גבינה ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא.
וכשמברין את האבל אוכלין עמו ושותין עמו כל בני המשפחה והמצהיבין עליו והעוסקין עמו בהספד, מדתנן במועד (מ"ק כ"ד ב') אין מברין אלא קרוביו של מת, הא בחול אחרים נמי מברין עמהן, ותניא (שם) חכם שמת הכל קרוביו הכל מברין עליו ברחובה של עיר. והבראה זו שהיא ברחובה של עיר נראה לי שהיו נוהגין להשקות אותו כוס של שלום לאבלים ולהאכילם מעט מן התבשיל הזה של עדשים בבית שהיה להם שם ברחובה של עיר, ואחר כך מברין עליו בבית האבל כמנהגם, והיו להם מקומות שלא היו עושין להם כלום ברחבה אלא הכל בבית האבל וכפי מה שסדרנו למעלה.
